בית המקדש - מה זה?
אמנם היה כאן פעם מבנה פיזי שכזה, אך הוא היה רק ביטוי גשמי למה שקרה באמת בעולם העליון, כלומר כאשר אנשים אהבו זה את זה, וכל אחד דאג לחברו\חברתו יותר מאשר לעצמו. קודם כל לא היה צריך לדאוג לצמו מכיוון שתמיד דאגו לו, ולא רק הם כי אם גם ההשגחה העליונה - זהו חוק הטבע. ובמצב הזה, דמיינו לעצמכם את כמות האנרגיות החיוביות ששררו בין האנשים - איזה כוחות...כוחות חזקים מאוד, חזקים כל כך עד שיכלו לשנות את המציאות ולהתאימה לצרכי הכלל. כל אחד ואפילו כולם ביחד מבקשים בו זמנית את אותו הדבר - אוכל לילד הרעב אי שם, בריאות לחולה אי שם, אהבה והצלחה למסכן אי שם....אין גבול. בקשות ללא גבולות וכולן כולל כולן טובות וחיוביות לטובת הכלל והפרט. ממש יוצרים את המציאות עבורנו ועבור כולם. ולכן יש גם חשיבות למי נמצא שם - כוונותיו חייבות להיות טובות. הבקשות צריכות להיות טהורות וחפות מאינטרסים אישיים, אלא אם כן אלה חופפים את רצונות הכלל לחיים טובים, מאושרים, מספקים (מסופקים) ורוחניים. מבקשים אהבה, הבנה, דאגה לזולת ושקט נפשי. מבקשים ידיעה פנימית לכולם, וקבלת האור העליון. מבקשים הארה ומבקשים התעוררות. מבקשים שישובו אלינו כי אנחנו רוצים אותם, כי אנחנו מחכים להם, כי אנחנו לא יכולים בלעדיהם. אכן אוטופיה.
אצלי בדמיון אני רואה את בית המקדש כהיכל, ואני חושב שזאת הדרך הנכונה לדמיין אותו...כלומר אני בהרגשתי נניח נמצא בו לפי הדרגה הרוחנית שלי, ומבצע את תפקידי - משפיע. כמו כן, אני יכול לראות (בדמיוני כמובן) ולהרגיש את האנשים שנמצאים שם איתי. אני מדמיין כיצד כל אחד עושה את תפקידו.....דמיון עשיר יש לי.....אני נניח עומד בכניסה ומברך לשלום את הנכנסים. מדי פעם אני יוצא לסיבוב בחצר ומדבר עם מי שנמצא שם, ומציע להם להיכנס. האור שבפנים מאיר גם החוצה ונוגע קלות גם במי שנמצא בחצר. מי שקרוב לדלת יכול ממש להרגיש את האור, לחוש אותו. במצב זה לא כולם יודעים מה לעשות, וכאן אני נגנס לתמונה ומנסה לעזור להם. אני מדבר איתם. אני שואל אותם לתחושותיהם. אני מבין אותם, אני מחבק אותם. אני אוהב אותם. הם שואלים אותי מה לעשות. אני אומר להם. בואו תיכנסו, תכירו את כולם, אל תפחדו ואל תיבהלו. שואל אותם אולי יש משהו שהם רוצים לעשות כאן, אולי הם כבר מרגישים מה עליהם לעשות.אמנם היה כאן פעם מבנה פיזי שכזה, אך הוא היה רק ביטוי גשמי למה שקרה באמת בעולם העליון, כלומר כאשר אנשים אהבו זה את זה, וכל אחד דאג לחברו\חברתו יותר מאשר לעצמו. קודם כל לא היה צריך לדאוג לצמו מכיוון שתמיד דאגו לו, ולא רק הם כי אם גם ההשגחה העליונה - זהו חוק הטבע. ובמצב הזה, דמיינו לעצמכם את כמות האנרגיות החיוביות ששררו בין האנשים - איזה כוחות...כוחות חזקים מאוד, חזקים כל כך עד שיכלו לשנות את המציאות ולהתאימה לצרכי הכלל. כל אחד ואפילו כולם ביחד מבקשים בו זמנית את אותו הדבר - אוכל לילד הרעב אי שם, בריאות לחולה אי שם, אהבה והצלחה למסכן אי שם....אין גבול. בקשות ללא גבולות וכולן כולל כולן טובות וחיוביות לטובת הכלל והפרט. ממש יוצרים את המציאות עבורנו ועבור כולם. ולכן יש גם חשיבות למי נמצא שם - כוונותיו חייבות להיות טובות. הבקשות צריכות להיות טהורות וחפות מאינטרסים אישיים, אלא אם כן אלה חופפים את רצונות הכלל לחיים טובים, מאושרים, מספקים (מסופקים) ורוחניים. מבקשים אהבה, הבנה, דאגה לזולת ושקט נפשי. מבקשים ידיעה פנימית לכולם, וקבלת האור העליון. מבקשים הארה ומבקשים התעוררות. מבקשים שישובו אלינו כי אנחנו רוצים אותם, כי אנחנו מחכים להם, כי אנחנו לא יכולים בלעדיהם. אכן אוטופיה.
יש אנשים למשל, שעומדים בגבם אל הדלת. ישנם כאלו שנכנסים, עומדים בשוק, בפליאה, המומים. הם יוצאים כי הם לא ככ יודעים מה הם עושים שם ולאן הגיעו. ואז הם נעמדים לפעמים בחוץ מול הדלת, ומסתכלים למעלה אל מעל הדלת הגדולה של ההיכל. הם עומדים קפואים, קפואים במקומם. אינם חושבים ואינם בוחרים. הם המומים. תפקידנו הוא להאיר אותם ולהעיר אותם. להזמין אותם פנימה, להכיר להם את כולם ולעזור להם למצוא את מקומם. אנחנו מתפללים שימצאו את מקומם, ויעבדו בסימביוזה עם האור. ברגע שעיניהם נפתחות, הם בעצמם כבר יזמינו אנשים להיכנס.
אני מדמיין שעומד שם איש אחד בעל תכונת יהושוע בן-נון, היא תכונת ההשפעה האוטומטית (איש זה נמצא בדרגת פנחס), ובאים אליו אנשים להתייעץ, לשאול וסתם לדבר. גם אני ניגש אליו מדי פעם ומשוחח איתו. זה עוזר מאוד, ממש כפי שאני מדבר עם כל אחד אחר שנמצא שם, זה עוזר לנו להבין יותר טוב מה אנחנו עושים שם, ולהבין יותר טוב האחד את השני. זה מחזק אותנו ונותן לנו את הכח להמשיך ולבצע את עבודתנו בכייף, עם חיוך, ברוגע ובשמחה. גם מתוך תחושת שליחות.
אני אוהב להיות שם. יש שם אנשים רבים וטובים, ולכל אחד התפקיד שלו. זה ממש כייף להסתובב שם.
אני מרגיש שאני בפנים, בתוך האור, אותה הרגשה של שלמות, נצחיות, והבנה. אני מרגיש שאני יודע מה אני עושה שם, ושיכול להיות ויבוא יום וגם אעשה משהו אחר, הכל בהתאם לצרכים.
זה ההיכל בשבילי, בית המקדש אם תרצו. בשיחותיי עם האנשים אני מנסה להעביר את המסר הזה, מנסה להעביר להם את ההרגשה. אולי איזושהיא פיסה מהדמיון שלי. מילה. האמת שבעצם לפעמים מספיק שאני רק מרגיש את זה, וההרגשה הזאת מדבקת וכך הם גם מתחילים להרגיש אותה, ולא ממש משנה מה אני אומר. במצב זה לפעמים עולות שאלות. עולים חיוכים. אולי איזה צחקוק מפגר. האדם לא תמיד יודע מה הוא מרגיש. זהו הרגע בו אלהים נוגע בהם. דרכי ובעזרתם. אני עונה בצורה רגועה. מסביר להם את המצב. אנשים היום יותר פתוחים, יותר מקבלים ויותר מבינים. לקבלה הם כבר פונים לבד.
לסיכום, בית המקדש הפיזי, בסופו של דבר, היה והינו רק ביטוי גשמי לעולם רוחני שלם, או לפחות לעולם רוחני בבניה, כזה שאנחנו בני ישראל (יהודים - מלשון ייחודי) בנינו במחשבתנו ובהרגשתנו, מתוך שליחות ומתוך הבנה שאנחנו העם הנבחר, עם מיוחד, עם סגולה שסגולתו ייחודו והסיבה שבגללה הוא נבחר היא היכולת המחשבתית שלו (שלנו), מערכת הרגשות והדמיון שלו (שלנו), ושמו - ישראל - ישר-אל. ישר אליו, וממנו. אור לגויים. מקבלים ממנו אור, ומעבירים אותו לגויים. קודם מושכים את האור, ואחר כך מעבירים. עלינו מוטלת חובת ההוכחה וחובת העשייה. וכן אנחנו יכולים.
וצריכים.
בהצלחה לכולנו
גיא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה