שבע בבוקר.
איזה צירוף מילים מוזר. קמתי יום אחד שבוע שעבר והסתכלתי בשעון, שהראה שבע בבוקר. בהתחלה לא הבנתי את משמעות המילים האלו, רק לרגע אחד, ואז חייכתי. במקום שהייתי בו בלילה בשינה אין זמן ואין מרחב, אין שעה ואין יום. אין שבע ובטח ובטח שאין בוקר. ההכרה הזאת שלקח לי רגע לעקל את משמעות המילים אמרה את הכל מבחינתי, ובאותו הרגע הבנתי איפה הייתי. שבע? חחחחח. בבוקר? חחחחח. שבע בבוקר...אדיר. נחמד גם לחזור לכאן לפעמים.
בלאגן. כל העולם בבלאגן, והרי זה טוב שאחרת לא היה מה לתקן.
אתמול הייתי בירושלים בסיור לילי, התחלנו בארמון הנציב, מקום עם טיילת ונקודת תצפית לעבר כיפת הסלע, אותה כיפה עשויה זהב הניצבת על הר המוריה, וליד הכיפה - אבן השתייה - שתייה מלשון תשתית שהרי היא האבן הראשונה, אבן הפינה של התשתית העולמית, וכנראה שמדובר בנקודת ההשתקפות העיקרית והמרכזית של עולמנו הקטן, כדור הארץ, נקודה אשר ממנה משתקף כל שאר העולם. אולי מכאן חשיבותה של ירושלים ככ גדולה לכולם, ואף אחד לא ידע בדיוק למה (לא אני לפחות...).
ארמון הנציב כשמו כן הוא, מסתבר כי יש שם ארמון ליד שהיה של נציב כלשהוא שחי בירושלים בתקופה כלשהיא, ואולי בגלל שהוא היה נציב אז היה לו ארמון. בכל מקרה הארמון הזה סגור ולא נותנים להיכנס לשם. שיהיה.
מהר המוריה המשכנו לעבר בית המקדש - או מסגד אל אקצה. נכנסנו פנימה בשער שנכנס לחצר, ישר למרכז דוידסון שנמצא בחצר הענקית של ההיכל. ריח אדיר של שתן וביוב בחוץ מקדם את אפינו ומזכיר את השנאה השוררת בעולם. בפנים זה כבר סיפור אחר. באמת חצר ענקית, משופצת, עם סככה גדולה ומעוצבת כמו גזיבו ענק עם קשתות, בניה מודרנית ונעימה שניכר בה כי היא מיועדת להדרכה של קבוצות בשמש, שיהיה להם נעים ולא יתייבשו חס ושלום. ליד יש ברזיה. סיור קל בחצר מגלה מעברים שונים ומשונים למקומות נסתרים וגלויים, הכל עשוי אבנים ענקיות וניכר שמיועד לנוחיות הדיירים, כדי שיוכלו לשבת על כל מדרגה שבא להם, וגם להסתובב בחופשיות כדי להעביר מחשבות, או ללוות חבר\ה בשיחה....
יש מספר מעברים\דלתות לתוך המקדש כביכול, לתוך ארבעת החומות הראשיות. ניכר כי עדיין מבצעים שם עבודות חפירות ועבודות ארכיאולוגיות, כאילו עדיין יש איזה סוד שמחכה להתגלות מתחת לעפר הקשה. עושים לנו סיור דרך בניה חדשה של גשר עץ עשוי פרקט. והנה אנחנו יורדים וניצבים מחוץ לכותל המערבי, אלא מן הצד החיצוני שלו. וראה זה פלא, מסתבר כי כל ארבעת הכתלים עומדים וניצבים במקומם, בדיוק כפי שנבנה לפני אלף או אלפיים שנה. משהו מוזר באוויר, אני איבדתי אזימות לגמרי, נראה והרגיש כאילו השדה המגנטי שם הוא הפוך ושיבש לי את המצפן הפנימי. הייתי בטוח שהכותל המערבי ניצב במזרח הבית. האמת היא שכל הזמן בונים ומשפצים שם, אבל כרגע מי שמתגורר בפנים בפועל הם מוסלמים במסגד. טוב נו זה ברור, כל עוד נמשיך לשנוא אחד את השני לא ניכנס לשם.
אבל משהו אומר לי שיום יבוא וגם השיפוצים יסתיימו, אף אחד כבר לא יבוא למסגד ולמוסלמים שם יהיה משעמם והם ילכו. ואז אנחנו ניכנס. נו מה לעשות, אנחנו הם אלה שצריכים להיות שם. אם נרצה או לא. בגלגול הזה או הבא, או הבא הבא, או הבאבא בובה.....עד שנאהב אחד את השני, ויפה שעה אחת קודם ואם כבר אז עדיף בגלגול הזה. לא יודע מה איתכם, אני כהן, כהן צדק ואני צריך לעבוד שם, יחד עם כל השאר, הלויים וישראל. ללכת, להסתובב, לדבר עם האנשים, להרגיש טוב. לעבוד. היתה לי מחשבה כזאת של איפה יהיה החדר אוכל.....
ובטוח שאחרי השיפוצים יהיה שם גרניט פורצלן, גם בשירותים.
אחר כך נסענו לבית קבלה בירושלים והם ארחו אותנו יפה. פתחו לנו שולחן עמוס כל טוב, עם מגשים ענקיים של בורקסים וקרואסונים ושתי פינות קפה. התיישבנו לאכול, ועוד לא הספקתי לנגב את צלחת החומוס השניה כבר אנשים סיימו לאכול והתחילו לרקוד ולשיר. אוף. אף פעם לא נותנים לי לגמור מהצלחת......אז אני עושה קולות של מתעניין, אבל הענין האמיתי הוא בפיתה ובחומוס...ובכל החמוצים והסלטים שמסביב.....איזה מישהי אמרה לי יאללה לך לרקוד....תביא לנו אור.....עזבי אותי באמא שלך תני לאכול. די נמאס לי אני לא עומד בלחץ, יצאתי לעשן. לא נורא, כל התנגדות גוררת כלי קבלה חדש. פעם הבאה אני ארקוד, מבטיח.
טוב, יצאתי מחוזק ומאורער משם, ישנתי כל הדרך חזרה. הגעתי הביתה בארבע בבוקר. היהודים והישראלים אחראים על כל מה שקורה בעולם. זאת עובדה. כעם נבחר, כל טוב שקורה כאן הוא טוב מאוד, לנו ולכולם, וכל רע שקורה כאן הוא רע מאוד, לנו ולכולם. ועכשיו רע, רע מאוד. אז עלינו מוטלת חובת ההוכחה, האחריות לאהוב. וזה יכול להיות מאוד קשה, וגם מאוד קל. יש אנשים ויש אנשים. יש אנשים עם אגו, שעסוקים בלאהוב דגים, ויש אנשים עם כובע נחמדים מחייכים ומחבקים. ואני באמצע, מנסה ומשתדל - תמיד אוהב שמחבקים אותי, ושמחבקים אותי אז קל לי מאוד לחבק בחזרה. ולפעמים אני בא לחבק ונתקל בהתנגדות, ריחוק, אדם עם מחשבות, מאופק שבקושי נותן לך יד. וזה לא נעים, אבל זה בסדר. כולנו בני אדם, ולפעמים הכוונה נשכחת, והיצר שולט. ויצר זה דבר טוב, למרות שקוראים לו יצר הרע, כי יש לו תפקיד חשוב והוא להעלות אותנו, כלומר מי שנותן ליצר להשתלט עליו סופו שיסבול וכגודל היצר כך גודל הסבל, וכגודל הסבל כך גודל הגדלות שתגיע לאחריו. כל אחד יהיה בסוף גדול.
וכגודל הכוונה כך גם גודל הסיפוק, השקט והרוגע שיבואו אחר כך. ומספיק לכוון את הכוונה פעם אחת, ואחר כך לזרום, להיות נחמד וכולי. ולסיכום מילה אחת על פשיזם: פשו זה יחד - ביחד - יחד נגד השאר, בדיוק כפי שקורה היום בישראל, כאשר ההון והשלטון מתאגדים כדי ועל מנת לפגוע במחאות הצודקות, על ידי שליחת מאבטחים וסוכני שבכ וסוכני חרש לתוך ההפגנות ולתוך המאהלים, כדי לפרק אותם מן השורש. שתולים במסווה המגינים על החזקים מפני החלשים, השרויים כולם בסיטרא אחרא ועמוק עמוק בתוך הקליפות. וכידוע, שיש רק כוח אחד שהוא גם הקליפות ויצר הרע, ומדרך הטוב להיטיב ולכן נתן לנו אלה על מנת שנתגבר, ויש לברך על כך, ויש לאהוב אותם על כך. לאהוב את כולם - את בעלי ההון, את השלטון, את שליחיו ואת החזקים, כי גם להם יש נשמות שרק מחכות שנאהב אותן ונפתח אותן ונגלה אותן, ותאמינו או לא - אפשר לעשות את זה. כי לפעמים מספיקה רק מילה אחת, שאלה אחת, ואמרה אחת כדי להאיר ולהעיר אדם, רע ככל שיהיה. והאהבה היא הנשק החזק ביותר ביקום - תנסו ותיווכחו. כי מכיוון שזה כך הרי היא הסיבה להתאחד ולאהוב כגוף אחד בלב אחד כנגד אותו הרע ובכך למוטט אותו כליל, וזו הדרך היחידה. כמו מגפה מידבקת. לא יודע אם שמתם לב, אבל המגיפה מתחילה להתפשט, פשוט בזכות אותם האנשים שעושים את העבודה שלהם.
והיא מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים ביום אוגוסט לוהט ויבש, אוכלת הכל, וממגרת את הרע. והדבר היחיד שנשאר הוא הטוב, הלב והנשמה. והשקט. והדממה. כי זאת הדממה שכולם ציפו לה וייחלו לה, והרוח מכה בפנים ומקררת את הזיעה, אותן טיפות המים המלוחות של אלהים. כי הוא נמצא בכולנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, ואם מתרכזים אז אפשר לראות אותו ולהרגיש בו. והוא אוהב, בדיוק כמונו. והוא חכם וחזק - הרבה יותר מאותו כח הרע שהוא יצר בעצמו. והוא נותן לנו עכשיו כוחות, נחת רוח ושלווה, כדי להמשיך הלאה, צעד צעד, לאט לאט. לישון. לקום. ולבנות מחדש חברה אחרת, חדשה, המבוססת על ערבות, נתינה וביטול העצמי. דאגה לזולת, ואהבת רעך כמוך.
אמן.
בהצלחה לכולם. "...שהמשמעות היא כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו ית', תיכף מוצא אותו, כי כן מורה הלשון "ומשחרי"...".
הקדמה לתלמוד 10 ספירות, אות צד.
"כי הנה נתבארו לעיל (ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) והנה), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עש"ה (עיין שם היטב). ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי ע"כ (על כן) איתא (יש אותה) בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב ג"כ (גם כן) יחד עם הרע, בלי להכירו, עכ"ל (עד כאן לשונו). פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנ"ל ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) משא"כ (מה שאין כן)) נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנ"ל ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) והסתר). והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", וע"כ (על כן) איתא (יש אותה) בע"ח (בעץ חיים) (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עכ"ל (עד כאן לשונו). דהיינו, כמ"ש (כמו שכתוב) לעיל (ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל.
והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) הא'), שהיא ג"כ (גם כן) תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנ"ל), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". וע"כ איתא בע"ח (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עש"ה (עיין שם היטב). דהיינו כמ"ש (כמו שכתוב) לעיל (ד"ה ו(דיבור המשכיל\דברי הימים) אומר) בפירוש הברייתא (הבריות) שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו, (כנ"ל ד"ה (דיבור המשכיל\דברי הימים) ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמ"ש שם, עש"ה. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנ"ל ד"ה הב').
ובחי"ד (ובחינה ד') של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ואע"פ), היא בחינת עולם האצילות, וז"ש (וזה שכתוב) בע"ח (בעץ חיים), שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סו"ה (סוד הכתוב) לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסו"ה (בסוד הכתוב) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה (הקדוש ברוך הוא) עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו ית' (יתקדש\יתברך) הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנ"ל.".
הקדמה לתלמוד 10 ספירות, אות קנ
מהי הכנה נכונה
אם הרשימות מתגלות מהר ואתה מפענח אותן נכון, אתה קורא נכון את מה שקורה איתך, זה אומר שעשית הכנה נכונה. אם אתה לא מאבד קשר עם הסביבה ואתה מבין שאתה הולך לקרב, ובקרב שמתגלה לפניך, אתה לא פוחד מהפסד באגו שלך, בכבוד, בשליטה ובכבוד העצמי. העיקר בשבילך הוא, שבמקום מר ומתוק שאתה מרגיש בתוך הבטן שלך, בתוך הכרס שלך, יהיה עבורך יותר חשוב הבירור של אמת ושקר. לא שאתה גדול, אף אחד לא גדול בזה, אלא הכל תלוי רק בהכנה, שבהתאם לזה האדם מוכן באמת להיות מהפכן. לא שיודע לעשות רגעים חדים כאלו, כאילו שהוא מיוחד, ישנם כאלה שיודעים לשחק בזה טוב, כאילו שהם מבריקים ומיוחדים. המהפכן האמיתי יודע שהוא אפס, שאין לו שליטה בעצמו במאום, והוא מכין את עצמו עם החברה. שרק בזה הוא מרגיש שיש לו בחירה חופשית, ורק בזה תלוי באמת העתיד שלו, ובעצמו הוא אפס. וכשמכין את עצמו על ידי הסביבה, אז הוא באמת מוכן לנתח כל מצב, כל רשימו (נתונים מהעולם העליון), שמתגלה לא לפי מר ומתוק, אלא לפי אמת ושקר. ורק אנשים כאלו מתקדמים, כל היתר "כבהמות נדמו", למרות שנראים כגיבורים גדולים.
